|
מי הם השומרונים
רבים מבני יהודה הבאים במגע עם שומרונים, תלמידי
בתי ספר, פקידים
במשרדי עבודה, בתעשייה וכו' שואלים, בעצם מי אתם
ומה אתם השומרונים?
ולפני שנפרט מה כתוב בספרי ההיסטוריה, בתנ"ך
ובמקורות רבים, אני אגע
בשתי תזות שלא מדפי ההיסטוריה, אלא מאירועי
תקופתנו.
הראשונה: לקראת קום המדינה ב-8491, עלתה לפני
חברי מועצת המדינה
הזמנית, מה יהיה שם המדינה היהודית העומדת לקום.
הוצע לקרוא לה, לפי
חזונו של תיאודור הרצל "מדינת היהודים". נציג אחר
הציע "יהודה" בלבד.
נציג נוסף הדגיש, אם שם המדינה יהיה בשם "יהודה",
יאמרו השומרונים:
אנחנו "ישראל" ואתם "יהודה".וכך נקבע השם "מדינת
ישראל" והשומרונים
רואים עצמם חלק של המדינה כי שמה "ישראל".
שנייה: לבני נולד בן מאשתו בת יהודה אשר הצטרפה
לעדה השומרונית. סבו
של הנכד מצד האמא, התקשר לברכני על הולדתו, וציין
"שלפי ההלכה הוא
יהודי". אמרתי לו: "ידידי, תדייק בדבריך, תאמר ,
"לפי ההלכה היהודית" ואני
יודע שלפי ההלכה היהודית הוא "יהודי", ורבים
כמוהו בעדתנו, אפילו משפחות
שלמות, אולם לפי תורת ישראל, הוא בן ישראל -
"שומרוני".
שני אירועים אלה, והם לא היחידים, מבהירים ומלמדים
מי הם השומרונים,
איך בני יהודה בתוכי תוכם מכירים את האמת
ההיסטורית ואיך בני ישראל
מכירים וחיים בגאווה ובאמונה, אמת היסטורית זו.
אגב השם "שומרונים"
הודבק לבני ישראל אלה, ע"י גורמים חיצוניים. שם זה
אינו מופיע בשום מקור
היסטורי שומרוני, לא בספרי התפילה, ההלכה, הפרשנות
וכו' אלא השם "בני
ישראל השמרים" - שומרי תורת משה.
וישאל השואל, אם כולנו בני ישראל, אזי מה היא
הפלוגתא היום בינינו? ומה
היתה הפלוגתא בימי בית שני בין היהודים והשמרונים?
ומה היתה בימי בית
ראשוון בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל?
והתשובה היא: המחלוקת בין הרגריזים, "המקום אשר
בחר", לבין ירושלים,
"המקום אשר יבחר". ואולי שאלה נוספת: מי הוא אשר
בחר את המקום? או
מי הוא אשר יבחר את המקום?
בדברי , אסתמך בעיקר, דווקא על הכתוב בספרי התנ"ך
וההיסטוריה במסורת
היהודית, או על המשתמע מהם.
כאשר יהושע בן נון עבר את הירדן, כבש את יריחו,
והעי , הוא לא פנה
לירושלים, אלא לקח את כל שבטי ישראל לשכם - ששה
שבטים עמדו על הר
הברכה הרגריזים וששה על הר הקללה הר עיבל. )יהושע
ח 03-53( בנו מזבח
והעלו עולות ושלמים, כתבו על האבנים את משנה תורת
משה, הכהנים נשאו את
ארון הברית, קראו את דברי הברכה והקללה ואת כל
דברי התורה. בני ישראל
הגיעו לשכם ללא מלחמה, "המקום" היה מוכן לקראתם,
ככתוב בספר שמות
כג 02 "הנה אנכי שלח מלאכי לפניך לשמרך בדרך
ולהביאך אל המקום אשר
הכנתי" והנה נוסח התורה היהודי זהה לנוסח תורת
ישראל "הכנתי" כמו
"במקום אשר בחר" ולא במקום אשר "יכין" או "יבחר".
ולפי דברי ימי השמרונים, ניצב המשכן על הרגריזים
במשך 062 שנה, כל תקופת
השופטים. כאן כהנו הכהנים הגדולים מבני פנחס בן
אלעזר, שלהם ניתנה
הכהונה הגדולה. בתקופה זו שרתו הכהנים הגדולים -
אלעזר בן אהרן, בנו
פינחס, בנו אבישע, בנו ששי, בנו עזי. מלבד הכה"ג
ששי כל הכהנים הגדולים
האלה, נזכרים בספר דברי הימים א' ה' 03-13. עם
עלות עזי לכהונה, פורש עלי
הכהן שהוא מבני איתמר בן אהרן ומקים משכן משלו
בשילה. התנ"ך עובר
בשתיקה מוחלטת על מאורע מכריע זה בתולדות ישראל.
אולם ההיסטוריון
היהודי יוסף בן מתתיהו כותב בספרו "קדמוניות" עם
מות שמשון עברה
הכהונה הגדולה מבית פינחס לבני איתמר והכהן הראשון
היה עלי.
ואכן כל הכהנים בני אהרן עד תקופת עלי, עת שכן
המשכן על הרגריזים, וכן
יהושע בן נון וכלב בן יפונה נשיא שבט יהודה, כולם
קבורים סביב הרגריזים
בעוד הכהן היחידי הקבור בשילה הוא עלי.
ואחרי כארבע מאות שנים מתקופת ההתנחלות, בוחר
המלך דוד בירושלים,
העיר יבוס לא הייתה מוכנה, )כנאמר בשמות כג 02
"במקום אשר הכנתי"(
המלך דוד נלחם ביבוסים והכניעם במלחמה "וילכד דוד
את מצודת ציון"
שמואל ב' ה' 7.
וישראל לא נענו לדוד להכיר בירושלים כמרכז הדתי
החדש. הם נאבקו לכל
אורך תקופת ימי בית ראשון בבחירתו של המלך דוד.
ידועה הקריאה "מה לנו
חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל" מלכים
א' יב 61.
והתנך שוב עובר בשתיקה על הסיבות שהניעו את בני
ישראל לתמוך במרד
אבשלום באביו. ואכן מה ראו ישראל סיבה לתמוך
באבשלום נגד אביו, במה
הוא היה עדיף על אביו. אלא שזו הייתה האפשרות
הסבירה לבטל את בחירתו
של המלך דוד בירושלים שממנה ברח בעקבות המרד לעבר
הירדן. והמרד דוכא
כאשר אבשלום בן דוד הומת ביער אפרים. והמלך דוד
נמנע בשלב זה להקים
המקדש בירושלים, הוא השאיר מלאכה זו לבנו שלמה.
והמלך שלמה אשר כל מלכי הארצות מסביב תומכים בו,
כי היה בעל אלף נשים,
מקים את בית המקדש בירושלים. אך בית המקדש אשר
תפקידו ומטרותיו
הן להיות סמל לאחדות העם, גרם להתפלגות עם ישראל
לשתי מלכויות שלא
התאחדו מאז ועד היום. ובכן, מהי גדולתו של מקדש
זה?
ואכן בכל ספרי נביאי התנ"ך לא נמצא ולו נביא אחד
אשר הוכיח את בני
ישראל,מדוע אינם מאמינים בירושלים. כמה תוכחות
הוכיחו הנביאים את
יהודה וישראל על מעשיהם, אך לא את ישראל על אי
אימנותם בירושלים.
אפילו הנביא אליהו שניבא בשומרון, כלומר שומרוני
היה, והוא גרף את כל
ההילה בהגדת פסח לפי המסורת היהודית, במקום משה
רבנו, כאשר ברח מפני
אחאב מלך ישראל, הוא נמלט לסיני, לא לירושלים.
כאשר חרבה שומרון ע"י סנחריב מלך אשור, וחלק מבני
ישראל גלו, מנסה המלך
חזקיהו מלך יהודה לנצל מצב פוליטי קשה זה של
ישראל, כשאין מלך בישראל,
ושולח את שליחיו אל שארית הפליטה לבקשם לא להקשות
עוד ערפם לאי
אמונתם בירושלים ולבוא למקדש שם לעשות הפסח.
והתוצאה הייתה שבני
שומרון דחו בצחוק ובלעג את שליחיו של המלך חזקיהו
- ראה, דברי הימים ב'
פרק ל. והכתוב בפרק זה מבטל באופן מוחלט המובא
בספר מלכים ב' פרק יז,
כאילו עשרת השבטים גלו ונעלמו. לפי הכתוב בדברי
הימים ב' ל', שליחיו של
המלך חזקיהו עברו מעיר לעיר כדי לשכנע את בני
ישראל לבוא לירושלים,
דהיינו רוב העם נמצא בארצו, ולא בעיר אחת. מאידך,
חלק משבטי צפון הארץ,
נכנעו ובאו לירושלים, דהיינו התיהדותם של בני
הגליל, לעומת בני ישראל
במרכז הארץ, ואכן זה היה המצב בימי בית שני.
ובמקביל לשיבת ציון, הייתה לפי דברי ימי
השומרונים, גם שיבת שומרון,
בראשותו של הכהן הגדול עבדאל. ועד הופעת עזרא
ונחמיה היחסים בין שומרון
ויהודה היו סבירים. בנו של הכהן הגדול בירושלים
נושא לאשה את בתו של
סנבלט בן שבט לוי. וכאשר הופיע עזרא ומנסה להפריד
בין בני הזוג, עוזבים בני
הזוג את ירושלים ובאים לשומרון.
גם הסיפור התנ"כי כי השומרונים ביקשו להשתתף
בבניית בית המקדש
בירושלים אינה סבירה. הרי אך לפני תקופה קצרה,
דחו בני שומרון את קריאתו
של המלך חזקיהו לבוא לירושלים, ומה ראו כי שינו
עמדתם ואמונתם. נכון,
ככתוב בתנ"ך, פנו אותם זרים, שציינו כי הובאו
מאסר חדון,ע"י המלך האשורי
ליהודי ירושלים וביקשו להתאחד, ונראה שהם נדחו הן
ע"י יהודה והן ע"י
ישראל. ויתכן, וזהו תהליך עולמי, כי חלק מאותם
מתיישבים זרים הצטרף לבני
שומרון. וכי לא הצטרפו ליהודה, בימי בית שני, כל
האדומים, ומבניהם אף מלכו
ביהודה ושיפצו את בית המקדש בירושלים, כמו הורדוס,
אגריפס ועוד.
והשומרונים אשר אמונתם חזקה וגאוותם יציבה, מעולם
לא כינו את בני יהודה
אדומים או נכרים, בעוד השומרונים בספרי היהודים,
כמו התנ"ך,התלמוד
נכרים, מנסכים ליונה ועוד הכפשות רבות.
ואכן התלמוד מלא עד גדותיו, בדברי הכפשה על
השומרונים, מוצאם ואמונתם -
מה אסור ומה מותר, מה טהור ומה טמא. אולם - משפט
אחד בתלמוד מבטל
את כל הסייגים, הנושאים השליליים, הגועל והשנאה
נגד בני ישראל. והמשפט
הוא - מתי מקבלים את השומרונים - כאשר יאמינו
בירושלים. האמינו
בירושלים - כל הנאמר נגד השומרונים בטל ומבוטל -
והם יהודים לכל דבר, כמו
בני הגליל אשר נכנעו בימי חזקיהו מלך יהודה ובאו
לירושלים. וזאת לעולם לא
תהיה, להיפך אמונת השומרונים היא, כי יבוא היום
כאשר יבוא המשיח וכל
בני ישראל ישובו למקור אמונתם, מלפני המלך דוד,
להרגריזים בית אל.
ואספר מספר אירועים שהיו לי
בחג הפסח האחרון, אותו מבלה כל העדה בהרגריזים,
ולכל משפחה יש שם בית,
הופיעו שני ערבים מכובדים, בחליפות, מכופתרים,
ממנהלי חברת החשמל
בשכם, לגבות משומרוני חולון, דמי שימוש שנתיים.
כיבדתי אותם בישיבה
בחצר הבית, עת ערכו את הבדיקה והחשבון. ואז פונה
אלי האחראי ושואל
"בעצם, אתם כמו יהודים, ומה אתם עושים כאן? אמרתי
לו, אני מודה לך על
השאלה ובשמחה אשיב לך. ובכן, לפני כשלשת אלפים
וחמש מאות שנים, כאשר
אנו בני ישראל שבנו ממצרים לארצנו, המקום שאתה
יושב עליו היה המקום
הקדוש לכל עם ישראל. אך אחרי כארבע מאות שנה, קם
המלך דוד כבש
את ירושלים וקבע שהיא המקום הקדוש. אנחנו
השומרונים היחידים בעולם לא
הלכנו אחריו, ועד היום אנו נאמנים למקום הקדוש
הראשון שלנו הוא הרגריזים,
והיהודים עברו וקדשו את ירושלים. ולפני כאלפיים
שנה כאשר קמה הנצרות
שמקורה בישו שהיה יהודי קידשו גם הם את ירושלים.
ומה שמפליא, שאחרי
עוד כשבע מאות שנים, כאשר קמה דת האיסלם הלכתם
אחרי היהודים
והאמנתם גם אתם בירושלים, ואנו נשארו היחידים
השומרים על מקור האמונה
הראשון. ואז הגיב האורח בזעם "שרפת לי את הלב"
)בערבית "חרקת קלבי"(
חלילה, אמרי לו, תהיה בריא, גש לשיך או לקאדי שלך
בנבלוס ותראה כי הוא
יאשר לך את כל מה שסיפרתי לך.
סיפור שני. בעת שרותי בצבא, בשנות החמישים, היה
לי ידיד, שמו מנחם סער
איש מסורתי. רבות שוחחנו על הפלוגתא בין היהודים
והשמרונים. יום אחד
שאלתי אותו שאלה אחת בקשר למחלוקת לגבי המקום
הקדוש, ואז אמר לי,
ישראל, איני יכול לתת לך תשובה, בשבת אשאל את הרבי
בבית הכנסת ואשיבך.
למחרת השבת, ניגש אלי ואומר לי, כאשר שאלתי את הרב
את שאלתך, שאל
אותי הרב, האם שומרוני הוא אשר שאל אותך? אמרתי לו
כן. ואז הרב אמר לי,
מנחם אל תתוכח עם שומרונים. ואכן זה עשרות שנים,
בכל מפגש שלי עם יהודי
חרדי, אינו מוכן להכנס לווכוח עם שומרוני, ולדעתי,
כי אין להם תשובות.
סיפור שלישי. בבית הכנסת ישורון בחולון, הרצה לפני
מספר שנים פרופ' רב
מאונברסיטת בר-אילן על ספר שמואל התנכ"י. השתתפתי
בכל סדרת ההרצאות
ולשאלותי על עלי הכהן שלא היה מבני פנחס, להם
ניתנה הכהונה, ומדוע התנ"ך
עובר בשתיקה על המאורע הכבד של העברת הכהונה לעלי,
אותו מזכיר יוסף בן
מתתיהו, לא הייתה תשובה. בכל זאת הוא היה אולי
היחידי שנענה לשיחה
ולשאלותי גם בנושא ירושלים, ולבסוף אישר שאכן
בחירתו של המלך דוד
בירושלים הייתה פוליטית. אמרתי לו - בזה נגמר
הווכוח.
סיפור רביעי. בתקופת עבודתי בחברה הממשלתית
למדליות ולמטבעות במשך
73 שנים, נמצאה בירושלים בערך בשנת 8-7891 לוחית
כסף מימי בית ראשון
עליה חרוטה ברכה הכהנים בכתב העברי העתיק. החלטנו
בחברה להנציח
לוחית זו, שנרכשה ע"י מוזיאון ישראל, במדליה
ממלכתית, ובצד השני ציור
מסוגנן של ידי הכהן בברכו את העם, ומסביב המלים
"יברכך יהוה וישמרך"
בכתב העברי המקובל כיום. דירקטוריון החברה החליט,
כדי לקבל גושפנקה
לשימוש בלוחית מיוחדת זו לקבל הסכמת הרב הראשי
לישראל. קבענו עם הרב
והלכתי עם הממונה על השיווק לקבל אישור הרב הראשי
בזמנו הרב שפירא.
הרב אישר בשמחה הנפקת המדליה עם הלוחית, אך ביקש
כי בצד בו מופיעה
הכתובת בכתב העברי כיום עם ידי הכהן לא לרשום את
שם יהוה במלואו אלא
ה' בלבד. אמרתי לו כבוד הרב, בצד השני על הלוחית
בכתב העברי העתיק מופיע
שם יהוה שלש פעמים, אז מה עושים? ואז הדהים אותו
הרב בתשובתו: זה לא
חשוב ולא משנה. מדוע כבוד הרב? והוא ענני "כאשר
שינה עזרא הסופר את
הכתב העברי העתיק של התורה לכתב האשורי, בו אנו
משתמשים היום, עברה
קדושת הכתב העברי העתיק לכתב האשורי, ולכן לא משנה
מה כתוב בכתב
העברי העתיק. החלטתי לא להתוכח עם הרב הראשי, אלא
ניגשתי עוד באותו
יום, לידידי היקר, מורי ורבי פרופ' זאב בן חיים
שהיה נשיא האקדמיה ללשון
העברית, וסיפרתי לו על אירוע קשה זה עבורי. פרופ'
בן חיים קם, ניגש לארון
הספרים, הוציא משם מסכת בתלמוד שבה צוין כי בימי
בית שני שונה כתב
התורה במסורת היהודית לכתב האשורי. וכי קדושת הכתב
העברי העתיק אשר
נשאר בשימוש השומרונים, עברה לכתב האשורי. לשאלתי,
כיצד יכול היהודי
הגאון ביותר ובאיזה אישור להעביר קדושת הכתב העברי
של תורת ישראל אותו
הביא משה לישראל, לכתב האשורי. על כך ענני, איני
נכנס לפלוגתא.
ורבים עוד הסיפורים בנדון, ותקצר היריעה מלפרט את
כולם, בע"ה בהזדמנות
נוספת.
ואסיים בדברי תפילתו של בן ישראל השמרי, יום יום
בתפילתו ":והרגריזים בית
אל כל ימי חיינו"
ישראל צדקה.
|
