|
השומרונים
תולדות השומרונים
השומרונים הינם
שריד לעם עתיק, בן למלכות ישראל הקדומה, אשר במאות
הרביעית והחמישית לספירה מנו השומרונים כמיליון
ומאתיים אלף נפשות, שישבו בערים וכפרים רבים מדרום
סוריה ועד צפון מצרים. גזרות, רדיפות פוגרומים
והמרות-דת מאונס, דלדלו את העם הזה עד ל- 146
נפשות בשנת 1917. החל משנת השלושים של המאה העשרים
חל מפנה לטובה בתולדותיהם. מאז נמצאת הקהילה
בהתפתחות הדרגתית בכל התחומים, ובצד תואריה כקהילה
הקטנה והעתיקה ביותר בעולם. כעת הקהילה מונה 725
נפשות, התרכזותם בשני מרכזים. מחצית הקהילה גרה על
הר גריזים. המחצית השניה מתגוררת בחולון ליד ת"א.
השומרונים המתגוררים בהר גריזים
נהנים ממלוא הזכויות
הניתנות לכל אזרח. חלק מבני העדה
הם פקידי ממשלה ועיריה וחלקם עוסקים במסחר
ומקצועות חופשיים.
העדה מורכבת מהכהנים צאצאי שבט
לוי, בנו של יעקב אבינו ע"ה ומבני העדה
،
שאינם כהנים,
הנמנים על צאצאיהם של שני שבטים;
אפריים ומנשה, בני יוסף הצדיק, ע"ה.
שמם המקורי של השומרונים הוא –
שומרים, או שומרי התורה, תורת משה ע"ה, המורכבת
מחמשת החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר
ודברים. ברשות העדה נמצא עד היום כתב היד של ספר
התורה הקדום ביותר,
אשר העתק בידי הכהן אבישע בן פינחס
בן אלעזר בן אהרן אחי משה הנביא, על קלף העשוי
מעור עזים טהור, בשנה ה - 13 לכיבוש ארץ כנען ע"י
יהושע בן נון, תלמידו של משה.
ייחוד
העם השומרוני
אך בכל הזמנים לא
איבדו השומרונים את תדמיתם וייחודם כעם. הם כותבים
בכתב משלהם,הכתב העברי העתיק; דוברים בלשון משלהם,
במבטא העברי העתיק, הם אמונים על מסורת היסטורית
ייחודית בת אלפי שנים,מימי כניסת בני ישראל לארץ
הקדושה בהנהגתו של יהושע בן נון ועד היום.
האמונה של
השומרונים
האמונה של
השומרונית מיוסדת על 5 עיקרים:
1 - אחדות
הבורא;
2 -
הנביא שלא קם ולא יקום עוד נביא כמותו- משה בן
עמרם
ע"ה.
3 -
תורת אחת - חמשה חמשים, בנוסחה המקורי ובכתב
העברי
הקדמון;
4 -
המקום המובחר, הר- גריזים ליד שכם;
5 -
יום נקם ושילם.
חגי השומרונים ומועדיהם:
השומרונים
מקיימים שבעה
חגים המוזכרים בתורה, והם:
א) חג
הפסח: חג זה חל ביום הארבעה עשר לחודש
הראשון, בין הערביים, מועד הקרבת קרבן הפסח, אשר
קיומו נמשך מדורי דורות.
ב- 10 לחודש, היו
עולים כל בני העדה אל הר גריזים ונוטים את אהליהם
על פסגת ההר ומבלים שם כעשרה ימים ובכלל זה שבעה
ימי החג.
אך, ומאז התחלת
האנתפאדה הראשונה, עזבו כל בני העדה את שכם, וכעת
מתגוררים על ההר.
לאחר השלמת כל
הסידורים, מתחילות ההכנת להקרבת זבח הקרבן. צוותות
פעולה מיוחדים מבני העדה נחלצים לביצוע המשימות
הממשיות לקראת הקרבן; סיקול השטח מסביב למזבח
ולתנורים, עיבוד שיפוצי- עץ לנשיאת הכבשים, איסוף
שיחים יבשים וזרדי- עצים המשמשים להסקה, הצבת
דוודים עם מיים על גבי המזבח, הכנת קערות המלח
ועוד, צוות מיוחד עוסק ברחיצת הכבשים, שנרכשו
מבעוד מועד, ברעייתם ובשמירה על שלימותם הפיזית.
את הכבשים רוכשים החל ב- 10 לחודש, כשבוע לפני
הזבח, ככתוב: " בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה
לבית אבות, שה לבית" (שמות י"ב). על הכבשים להיות
נקיים מכל מום: " שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן
הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות י"ב).
צעירי העדה עושים
את מלאכתם כשהם עוטים בבגדי הזבח המיוחדים הבוהקים
בלובנם, והמורכבים מכותנת לבנה, עם שרוולים
ארוכים, מכנסי בד לבנים ארוכים, אבנט משי
למותניהם ונעלי גומי לרגליהם. לעומתם, לובשים
הקשישים חלוק פסים ומעליו טלית לבנה, חוגרים אבנט
משי וצונפים מצנפת רקומה לראשיהם.
המזבח הוא מעין
חפירה מארכת באדמה, לא עמוקה ביותר. הוא בנוי
מאבנים חלקות אך בלתי מעובדות. כשעתיים לפני הזבח
מעלים אש במזבח ומניחים עליו את מיכלי המיים. אותה
שעה, מועלית האש גם בחמשה התנורים, הנמצאים
במרחק-מה מן המזבח. שלא כמזבח, התנורים הינם
עגולים ועומקם מגיע ל-3 מטרים לערך. המזבח משמש
לעקידת הכבשים ושחיטתם, מריטת צמרת ושריפת חלקיהם
הפנימיים.
התנורים הם,
כאמור, עמוקים יותר ומשמשים לצליית הזבח. וזאת
לקיים הכתוב: " אל תאכלו ממנו נא ובשול מבשל
במיים, כי אם צלי אש ( שמות י"ב, ט ).
והיה
אם יחול מועד הזבח בערב שבת, יחלו את הטקס ביום ו'
בצהריים
ויסיימוהו זמן-מה לפני כניסת השבת.
כמחצית השעה לפני
תחילת הטקס, מתכנסים כל בני העדה באיזור הזבח,
מקום שם הם נחלקים לשתי קבוצות. האחת, מורכבת
מזקני הכהנים ובני העדה ובראשם הכהן הגדול,
העוטים, כאמור, בטליטותיהם הלבנות, והאחרת
מורכבת, מבני הנוער, הנושאים בעיקר משימת עריכת
הזבח, כשבראשם ניצבים השוחטים והקריינים. כפוף
לכתוב "כל עדת ישראל יעשו אותו", כל אנשי הכהנים
וכל איש בעדה, מנער ועד זקן, נערות וטף, נוטלים
איש חלקו בזבח.
הכהן הגדול,
הממלא את תפקיד החזן פיתח, בקול חרישי ותוך כוונה
רבה, את תפילת הזבח באמירת פיוט עתיק-יומין,
כשקהל המתפללים עונים אחריו וממשיכים את הפיוט עד
תומו. לאחר זאת, הכהן מתחיל את פרשת יציאת
מצריים (שמות, י"ב) ובהגיעו למילים: " ושחטו אותו
כל קהל עדת בני ישראל", הכבשים, שזה עתה הובאו
ונעקדו מסביב למזבח, נזבחים כהרף עיין בידי
השוחטים ודמם נמצא אל קיר המזבח. מיים רותחים
נמזגים על גופות הכבשים למען הקל על ילדי העתה את
מריטת הצמר. משנוקו הכבשים, הם מועלים בזה אחר זה
על שיפודי עץ ומובלים למרכז השטח, מקום שם שוטפים
אותם השוחטים ומוציאים את חלקיהם הפנימיים,
המועדים לשריפה באש המזבח. לאחר מכן, מורחים את
הכבשים במלח, ככתוב: " על כל קרבניך תקריב מלח" (
ספר ויקרא), משהים אותם שעה קלה עד גמר קריאה
הפרשה, ולבסוף מורידים אותם אל התנורים וכהרף עיין
סותמים את פי התנורים הרמטית בעזרת תערובת של אדמה
ועשב מהולים במיים. הכבשים נשארים בפנים כשלוש
שעות, עד קרוב לחצות הלילה.
לאחר ברכת הכהן,
ניגשים נציגי המשפחות ונוטלים איש חלקו מהצלי
בתוך גיגיות מיוחדות המכילות מצה ומרור, הצלי מובא
אל האוהל ונאכל בחיפזון ביחד עם כל בני הבית.
בשעת האכילה מקפידים מאד לא לשבור עצם (" ועצם לא
תשברו בו"), ובסיומה כל השיירים נזרקים בתוך המזבח
הבוער. ולקיום הכתוב: " והנותר ממנו עד בוקר, באש
תשרפו", מוצבים אחדים מבני העדה לשמירה על שריפת
הנותר עד אור הבוקר. במקרה של שבת, שריפת הנותר
נערכת רק החל במוצא"ש.
זב היה התיאור
המלא של טקס הקרבת זבח הפסח,
"ככל חוקותיו וככל
משפטיו".
ב] החג
השני הוא חג המצות: המתחיל מייד לאחר
הפסח ונמשך שבעה ימים, אותם מבלים בני העדה על ההר
בתפילה וזמר, באפייה מצות ובביקורי-חג הדדיים
כשהם יוצאים ובאים מאהל לאהל. בשביעי של פסח
מקיימים את העליה-לרגל אל ראש ההר ועורכים את
תפילת הסיום.
ג] חג
השבועות: כתום שבעה שבועות תמימים
,המתחילים ממחרת השבת של חג המצות, חל חג השבועות.
השבת השביעית, שמנינה בעומר הוא, לעולם מ"ט (49)
ימים, נודעת בשם " שבת הדברים" (עשרת-הדברות)
וממחרתה חל תמיד חג השבועות, הידוע גם בשם " מועד
הבכורים", והוא השני מבין שלוש הרגלים, המוזכרים
בתורה. בחג זה עולים כל בני העדה, בטרם שחר, אל
ראש הר גריזים לעריכת תפילת החג.
ד] ראש
השנה: חל בראשון לחודש השביעי ונמשך יום
אחד בלבד, שהוא גם היום הראשון מעשרת ימי הסליחות,
אותם חותם יום הכיפורים, בעשור לחודש. בימי
הסליחות, משכימים בני העדה, מידי יום לעריכת
התפילה ואמירת הסליחות. לאחר מכן, פותחים הזקנים
בקריאת כל התורה מ"בראשית" ועד פרשת " כי תבוא"
(ליתר דיוק – עד פרק כ"ו פסוק ט"ו, ועד בכלל),
בספר "דברים". עם ערב, לאחר גמר התפילה, משלימים
את קריאת התורה, החל מהפרק הנ"ל המתחיל במלים:
היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת
המשפטים וגו' ", ולאחר חתימת קריאת התורה אומרים
סליחות. היום התשיעי, הוא ערב כיפיר, נקרא " יום
תשעת ימי התשובה" והוא נועד לעילוי נשמות ובו
נוהגים לקיים אזכרות בבתי העלמין.
ה] יום
הכיפורים: חל בעשור לחודש השביעי ובו
צמים כל בני העדה מנער עד זקן, לרבות הטף. כל נפש,
מיום היגמלה, חייבת בצום. ביום הכיפורים התפילה
נמשכת מערב עד ערב, כאשר במרכזה עומדת קריאת חמשת
חומשי התורה המתחלקים, לצורך זה, ל- 20 רבעים,
כאשר בין קריאת "רבע" אחד למשנהו קוראים פיוטים,
זמירת וסליחות. את יום הכיפורים חותמת תפילת
הנעילה: "ים הרחמים סלח לנו, ומעונינו, הצילנו
וגו' ".
ו] חג
הסכות: חל בחמשה עשר לחודש השביעי ונמשך
שבעה ימים. ביום א' של סוכות מקיימים את העלייה
לרגל, שהיא השלישית והאחרונה – להר גריזים. בחג
זה, חובה על כל אחד לקיים את מצוות הסוכה, הכוללת
את ארבעת המינים: " פרי עץ הדר, כפות תמרים וענפי
עבות וערבי נחל". הרבה מאמץ ועבודה מושקעים בהכנת
הסוכה והידורה. הסוכה מסמלת, לדידם של השומרונים,
את גן-העדן, אליו יעברו כל אלה אשר עמדו במבחן
התשובה ביום כיפור, המסמל את "יום נקם ושילם".
השומרונים מקיימים, במלואה, את המצווה "בסכות תשבו
שבעת ימים" ורבים מהם אף שובתים מעבודה במשך כל
ימי החג.
ז] יום
שמיני עצרת: החל ביום ה- 27 לחודש
השביעי, למחרת השביעי של סוכות, הוא החג השביעי
ואחרון המועדים.
התפילה
ומועדיה
התפילה מהווה אצל
השומרונים צורת הודיה ושבח באחדות הבורא וגדולתו,
והיא באה למלא את מקום סדר הקרבנות למיניהם: "
תפילותינו תחת קרבנינו". השומרונים מתפללים
פעמיים ביום – שחרית וערבית, כנגד " את הכבש האחד
תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
בשבת – שבע
תפילות. כן, מקיימים השומרונים תפילה מיוחדת בראש
חודש. אורך התפילה מותאם לאורך הזמן המשוער שהיה
דרוש להקרבת כל קרבן וקרבן. שפת התפילה – עברית
(במבטא עתיק ) ורובה ככולה מבוסס על פרקים נבחרים
מן התורה, בתוספת פיוטים ודברי הלל והודייה.
הר
גריזים וקדושתו
קדושת הר גריזים,
מקורה בתורה (דברים, י"ד 29, ו-כ"ז, 12) ומהווה את
העיקר הרביעי מבין חמשת עיקרי האמונה השומרונית.
בהר זה, נתקיימו כל הנבואות והמסורות הקדומות
שנזכרו בהקשר עם "המקום המובחר" , כגון עקדת יצחק
בראשו,ומצבת אבן ישראל ("משם רעה אבן ישראל",
בראשית, מ"ט, 24), לפי המסורת השומרונית, הקים
יהושע על הר זה את המשכן בעברו את הירדן. הר
גריזים מופיע בכל האירועים החגיגיים ומועלה בראש
כל שמחה ואבל. אליו גם פינים בשעת התפילה ומקיימים
את מצוות העלייה-לרגל,
"שלש פעמים בשנה".
מחזור
חיים
השומרונים
מלים את בניהם ביום השמיני. ילד וילדה המסיימים את
קריאת התורה נחשבים "חותמי תורה". התקשרות בין בני
זוג היא בשלושה שלבים הסכמה, בה
מביעים הבת והוריה את הסכמתם להצעת ההתקשרות של
הבן והוריו; אירוסין, במהלכם נשלחים
שני עדים אל המיועדת לאירוסין כדי להעיד על רצונה;
נישואין, לקריאת הכתובה והשמעת
התנאים רק השלב הראשון ניתן להתרה ללא גירושין.
הנפטרים נקברים
בבית העלמין הסמוך לשכונת השומרונים בהר גריזים.
|
